(השלווה (סיפורים בתפזורת.שקין ניר

השלווה

היו היה פעם מלך כל יכול,גיבור מהולל,שטרף את החיים בכל פה. היה לו תאבון אדיר לכבוד,לנשים,ליין וכל מנעמי העולם הזה. לא היה מפגש של א עורר אצלו את יצר ההשתלטות ודחף עז להרגיש לפעול וליהנות לא יכול לראות סוס אציל מבלי לרצות לחוש את עוצמת הדהירה שלו,מצודה מבלי להניף את דגלו עליה אישה מבלי להתרגש בתוכה.הוא היה חי את רגשותיו בהווה,נתן לעצמו לזרום בזרם תשוקותיו שסחפו אותו במערבולת בלתי פוסקת של חייו

ערב אחד,עת חזר מהמרדף,שריונו מאובק,עדיין נהנה מההרפתקה למרות הלאות,פגש בנווד בהצטלבות הדרכים. האיש היה ערום חוץ מסמרטוט לחלציו וזקן פרא.הוא ישב שפוף על אם הדרך,אפו מזדקר לכוכבים.למרות צעקות הנשרתים,לא זז יותר מאבן.היו יכולים לחשוב אותו לבר מינן אלמלא שריקת נשימותיו המרטיטות את צלעותיו הכחושות..עד כדי כך נראה מת שסוס המלך נגח בחוטמו בגבו והתחיל להריח את רעמת שערותיו נטולות הצבע. המשרתים,שהחכירו בו איש קדוש לא העזו לגרשו במקלות.המלך התכופף מעל צבר סוסו והושיט לעברו את גביע היין אשר לו."אישי הטוב,מה לך באמצע הדרך?"

הזקן מדד במבטו את האביר. "ואתה,מה מעשך אתה על הדרך?"

"אני עובר"חייך המלך

"הכול עובר..הכול בטל..הכול נעלם.הכול הבל הבלים!,אמר הפקיר כי היה זה פקיר ועוד משכיל,שקרא את דברי קהלת והמשיך והפקיר "האם אתה יודע לכל הפחות מי אתה? ולאן אתה נסחף בסחרור המרדפים האין-סופיים שלך? ומה אתה עושה כדי להקנות לעצמך את שלווה הנצחית?"

המשרתים שהייו עייפים,ורצו כבר סוף סוף לשוב הביתה,חששו מהדרשה בהמשכים ,ונהרו להשחיל מחצלת קטנה תחת ישבן הצדיק ובלי דיקדוקים של טקס,העבירו אותו לצד הדרך.מקום בו המשיך לדבר לעצמו. השיירה המשיכה את דרכה בעליצות לעבר אורות הארמון שעל הגבעה. אולם המלך במקום ליהנות מהצפייה לארוחה טובה ומשכו רך,נשאר מהורהר בצורה מוזרה..

. (המשך יבוא)